דבר ראשון שאנו בודקים בנושא רשלנות רפואית זוהי השאלה האם הייתה פעולה מעוולת. בפסק דין שניתן לא מזמן, בי"מ מחוזי קבע שזאת באמת הייתה, ולכן הוגש ערעור מצד הנתבעים. לטענתם הייתה הסכמה לטיפול, משום שהמסמכים היה בהם כל הדרוש למטופל לדעת והרופא גם פירט בפני המטופל אודות איך מתבצע הטיפול מהם הסיכונים והסיכויים שכרוכים בו.

בית משפט שדן בערעור קבע בגדול כי לא הייתה הסכמה מדעת אך גם לא רשלנות רפואית בביצוע הניתוח. בית משפט הוסיף כי כי המסמכים כללו התייחסות לסיכונים כלשהם, כולל הסיכון שיהיה צריך לתקן ע"י השתלה של הקרנית. אך, אין בם יחס ספציפי אל הסיכונים שנובעים מניתוח לזיק, שעלול להביא במקרים קיצוניים למצב שהמטופל מתעוור.מעבר לכך, פעולה, שבה מטופלים קוראים טפסים בזמן שהם באולם ניתוחים, ורופא חושב שמטופל כזה יכול לשאול שאלות בנוגע לסיכונים אפשריים, לא הגיונית ולא ראויה מבחינת הרופא הסביר.

לדברי הרופאים, צדקו שופטי קמא בקביעתם שהרופא המדובר לא טעה בהחלטה שלו לבצע ניתוח וגם בקביעתו שאין קש"ס בין הטיפול לבין התפתחותו של קרטוקונוס. מעבר לכך, לטענת הרופאים,, צדקו שופטי קמא בהחלטתם שלא היה קש"ס בין היעדר הסכמה מודעת, לבין הסכמת המטופל לעריכת ניתוח.

עוד גרסו הרופאים כי שגה בית משפט בקביעתו שלא הייתה הסכמה מודעת. לגרסתם, מסמך הסכמה זה היו בו הסברים מספקים בדבר סיכונים וסיבוכים קיימים, כשהמטופל יוכל לקבל הסברים מפורטים מעבר לכך לפי דרישתו.

הרופאים הדגישו שהמנתח נתן למטופל הסברים מלאים ומקיפים בדבר אופן ביצוע הטיפול והסיכויים הפחות מספקים שיש בו, כולל איבוד ראייה. במסגרת הסברים אלו נתן למטופל צ'אנס לתהות ולהתעניין בכל נושא. המטופל, דחה טענות אלו, ואמר שלא היה במסמכים מידע חשוב, וכי לא ניתן לו צ'אנס ממשי לשאול דברים ולהבין את המצב לעומקו ולכן זוהי לטענותו רשלנות רפואית ברורה.

כאמור זהו מקרה מאפיין של המאבקים הגדולים המתרחשים בין עורכי דין בתחום רשלנות רפואית בבתי המשפט ומחוצה להם.

יש לעשות טיפול מן היסוד במערכות הרפואיות על מנת למנוע הישנותם של מקרי רשלנות רפואית אשר מביאים לנזקים בלתי הפיכים מדי פעם.